דומינה ושירותים בדידים דירות במשרד

משרד ודירות בדידות

קירות אפורים, אוויר מת של מזגנים, זמזום מונוטוני של מדפסות ולחישות של עמיתים מאחורי מחיצות. יום רגיל, שגרה רגילה. אבל לא בשבילי.
ישבתי במשרדי, נשען לאחור בכיסא עור, וצפיתי בצללים של העובדים מהבהבים מאחורי דלת הזכוכית. רגלי בסירות לכה שחורות עם סטילטו נחו כלאחר יד על קצה השולחן. העקב התנדנד לקצב מחשבותיי-לאט, מפתה, כאילו מקניט צופה בלתי נראה.
והוא … הוא כבר חיכה לדירות נפרדות.
העבד האישי שלי. המשרת המושפל שלי, הרועד בציפייה. הוא אורב בפינה, עיניו מונמכות, אבל ידעתי-מבטו נדבק לרגלי, לעיקול הקרסול, לאופן בו גרב הניילון נוצץ מעט מתחת לאור המנורות. הוא חלם על דבר אחד: שארשה לו לגעת.
אבל לא מיהרתי.
במקום זאת, הושטתי יד לכוס מים, לגמתי לאט, הרגשתי את הנוזל זורם במורד גרוני. ואז-חייכה. היום תהיה לנו הפסקה מיוחדת.

שירותים. בעוד חמש דקות. חכה.”
הפקודה הקרה והמלוטשת שלי גרמה לו לרעוד. הוא הנהן, בקושי נושם.
המשחק התחיל.
הלכתי בנחת במסדרון, הרגשתי את מבטו דבוק לגבי. העקבים היכו קצב ברור על הרצפה-טוק-טוק — טוק-כאילו ספרו את השניות האחרונות להשפלתו. השירותים המשרדיים היו ריקים, כפי שציפיתי: הפסקת הצהריים, כולם התפזרו בבתי הקפה. הזמן המושלם לקטן …
נכנסתי לתא, השארתי את הדלת פתוחה. הוצאתי את הטלפון, העמדתי פנים שאני בודקת את הדואר, אבל באמת הקשבתי. הנה הוא-מתגנב כמו כלב מוכה, מפחד אפילו לנשום בקול רם.

תיכנס.
הוא נדחק פנימה, מיד כרע על ברכיו. חלל צפוף, ריח הבושם שלי עם תווי עור ומשהו אסור. פניו כבר סמוקות, עיניו רצות, ואז לרגלי, ואז לרצפה, כאילו הוא מחפש לאן להסתתר מבושה.

אתה יודע למה דירות דיסקרטיות כאן?
הוא הנהן, שפתיו רעדו.

דבר.

לשרת אותך, גברתי.
צחקקתי, חציתי לאט את רגלי, נתתי לו לראות את העקב, את הסוליה, כל עיקול ברגל.
איך לשרת?הוא קפא ואז לחש:

ללקק.

מה ללקק?
הרגליים שלך. נעליים. כל מה שתפקידו.
התכופפתי, לקחתי אותו בסנטרו, גרמתי לו להרים את ראשו.
מה אם אני רוצה משהו מלוכלך יותר?
הוא בלע. העיניים התרחבו.

אני … אני העבד שלך.

ילד טוב.

פרשתי את רגלי לרווחה

קדימה.
לשונו החליקה על סוליית הנעל שלי-ביישנית, כמעט חסרת ביטחון. נאנחתי בלעג ולחצתי בפתאומיות את העקב על כתפו, וגרמתי לו להתכופף עמוק יותר.

לא כך, תולעת פתטית. אתה צריך ללקק אותם כאילו זה הדבר היחיד שאתה נושם עבורו.
הוא גנח, אך לחץ בצייתנות את שפתיו על עור הפטנט, ליקק כל סנטימטר, מנשק את הבוהן, התפרים, אפילו את העקב המתכתי. הרוק נצץ על הלק, התערבב עם האבק-מגעיל ויפה בדרכו שלו. נרגעתי כשצפיתי בו מושפל, גופו רועד בהתרגשות.
ואז לאט לאט העברתי את הבוהן על לחיו.

רוצה עוד?

כן, גברתי.…

בבקשה.

בבקשה… תן לי את … הדירות הדיסקרטיות שלך. …
גיחכתי והורדתי את הנעל, כשרגלי היחפה מונחת על פניו. הוא שאף בשקיקה את ריח העור, הגרביים, הזיעה הקלה-ומיד חפר את לשונו בין אצבעותיו. הלהט החם והלח שלו גרם לי להישען מעט לאחור.

בסדר … עכשיו למטה.
הרמתי את החצאית, נתתי לו לראות את תחתוני התחרה ההדוקים, כבר לחים מעט מהתרגשות. נשימתו נקטעה.

ללקק עד שאני מרשה לי להפסיק.
הוא הנהן, ובידיו הרועדות, משך אותם למטה. הליקוק הראשון על הכוס שלי גרם לי לגנוח בשקט. לשונו הייתה מיומנת באופן מפתיע-איכשהו הסתובבה בעדינות סביב הדגדגן, ואז דחפה פנימה בפתאומיות, וגרמה לי לסחוט את הירכיים.
אבל לא התכוונתי לתת לו להירגע.
תפסתי את שערו בפתאומיות ומשכתי את פניו עוד יותר קרוב.

אל תשכח איפה המקום שלך, יצור. אתה לא כאן להנאתי — אתה כאן כדי להשפיל את עצמך.
ואז, בחיוך אכזרי, התרוממתי ונפלתי על פניו, וגרמתי ללשונו לחדור עמוק יותר, ולחצתי עליו את כל משקל גופו.
הוא נחנק, אבל לא העז להפסיק.
לשונו עבדה נואשות-חמה, רטובה, מלטפת את הדגדגן שלי במעגלים מהירים, ואז שוקעת עמוק פנימה, גורמת לאצבעותיי לחפור בשערו. כבר לא יכולתי לעצור את הגניחות, נשימתי התדרדרה, הירכיים נעו בקצב תנועותיו.

כן… ככה … דירות דיסקרטיות מלוכלכות … …
אבל לא הייתי מספיק.
כשקרעתי את פניו בחדות מהכוס שלי, התהפכתי, על ארבע לפניו.

עכשיו פי הטבעת שלי. ואם תעז להפסיק, אכניס את הנעליים האלה לגרון שלך.
הוא קפא לרגע, אבל המבט שלי גרם לו לציית מיד. המגע הראשון של לשונו בפי הטבעת שלי גרם לי לרעוד-חם, מביש, מרגש להפליא. הוא ליקק בביישנות, בחוסר יכולת, אבל מיד לחצתי על החלק האחורי של הראש, וגרמתי לו להתעמק בפנים.

כן, ככה… …
אפו נקבר בכוס שלי ולשונו עבדה בזעם, לסירוגין בין מעגלים סביב פי הטבעת לבין חדירות חדות ועמוקות. הרגשתי את הבטן מתכווצת, את גל ההנאה שמתגבר-חד, בלתי ניתן לעצירה.

אני … …
אבל לא נתתי לעצמי לגמור. במקום זאת, היא קמה בפתאומיות, הסתובבה ותפסה את שערו, לחצה אותו על האסלה.
עכשיו תורך לשתות, כלבה.
הרמתי את החצאית, נפלתי מעליו, ולא נתתי לו להתעורר, שחררתי סילון ישר בפניו. חם, סמיך, עם ריח חריף — שתן נשפך לפיו, על שפתיו, מילא את לחייו. הוא השתעל, אבל סחטתי את אפו וגרמתי לו לבלוע.

עד הטיפה האחרונה.
כשסיימתי, פניו היו רטובות, עיניו היו אדומות, אבל הם קראו הערצת עבדים.

עכשיו … אתה יכול לחזור לכוס שלי.
וכשלשונו נגעה שוב בדגדגן שלי, סוף סוף שחררתי את השליטה.
הגל כיסה אותי בכוח כזה שצרחתי, תפסתי את הקיר. נשפך ממני, ממלא את פניו, את סנטרו, את חולצתו.
הוא המשיך ללקק, סחט ממני את התכווצויות ההנאה האחרונות.
הסתכלתי עליו, מתנשף.

עכשיו … מגיע לך שבחים.
לאט לאט הזדקפתי, הרגשתי את ההתכווצויות האחרונות תענוגות עדיין רצים בגופי. פניו הוצפו במיצים שלי, שתן טפטף מסנטרו, ונאמנות מטומטמת ועבדה עמדה בעיניו.

ללקק את השפתיים.
הוא העביר בצייתנות את לשונו על פיו, בלע את שאריות הנוזל שלי.
התכופפתי, לקחתי אותו בסנטרו, גרמתי לו להסתכל לי בעיניים.
אתה מרוצה, כלב?
הקול שלו רעד, אבל לא הייתה בו שום בושה. רק הכרת תודה.
שחררתי אותו, הושטתי יד לנעליו והחלקתי את כף רגלו כלאחר יד בפניו.

נגב.
הוא הצמיד את שפתיו לרגלי, ליקק את שאריות הלחות, ניגב את לחייו כמו סמרטוט.
הסתכלתי על השעון.

הפסקת המשרד מסתיימת. תנקה את עצמך ותיעלם.
הוא הנהן, אך לא זז, עדיין ממתין לרשותי.
חייכתי ובעטתי קלות בעקב שלו בכתפו.

קדימה.
הוא זחל מהדוכן, מדשדש על ברכיו, ורק אז, כשהוא מביט לאחור, קם על רגליו. מכנסיו היו מתוחים בצורה ניכרת באזור הזבוב, אבל זו כבר לא הייתה הבעיה שלי.
התאמתי את החצאית, נעלתי את הנעליים ויצאתי בלי אפילו להסתכל עליו.
במסדרון היה ריח של קפה ונייר. חיי המשרד עברו את דרכם.
אף אחד לא ידע שרק לפני חמש דקות, בשירותים, השפלתי אדם.
ושהוא כבר מחכה לפעם הבאה.
דלת המשרד שלי נסגרה. ישבתי בכיסא, זרקתי את רגלי על השולחן וחייכתי.
היום היה יום טוב.
ומחר יהיה אפילו טוב יותר.