למה עשיתי דירות דיסקרטיות

אני לא יודע איך זה התברר

ברצינות. אני לא אחד שתופס כל הזדמנות לבגוד או מחפש סיבה לרדת מהפסים. יש לי אישה, חיים רגילים, עבודה. אנחנו ביחד שש שנים-ונראה שהכל יציב, בלי דרמה. סקס פעם בשבוע בימי ראשון, לפעמים אפילו עם יוזמה מצידה. בסדר. תירגע. רגיל.
אבל באותו ערב הדברים לא הלכו להרגל.
חגגו את יום הולדתה של אשתו בבית, בצניעות: זוג חברים, קצת יין, מוזיקה, נרות. ואולה. חברה של אשתו. הדבר הזה – בצחוק קצת יותר חזק ממה שצריך, בשמלה קצת יותר קצרה מהמתאים. לא לקחתי אותה ברצינות לפני כן-רק חברה של אשתי, עוד פטפטת בהירה עם סיפורים נצחיים על “גברים עזים”. אבל באותו ערב … משהו לא היה בסדר. או איתי או איתה.
היא ישבה ממול, משכה את היין בלגימות קטנות, מביטה מעל הכוס. ותפסתי את עצמי צופה יותר ממה שאני צריך. העיניים שלה ירוקות, חתוליות, כאילו הן רואות יותר ממה שאתה רוצה להראות. ודירות דיסקרטיות … לא אשקר, חשבתי עליהם. חשבתי איך הם היו נראים בין לבין…
לא חיפשתי את זה. אבל המתח התחיל להתרחש חוט בלתי נראה בינינו, מתוח עד לחריקה. וכשהיא קמה מהשולחן, עברה על פני, בקושי נגעה בכתפה … הוא יודע מה צפיתי. הוא יודע שהתעניינתי. והיא אוהבת את זה.
לא ידעתי אז איך הערב יסתיים. אולי ידעתי. פשוט לא רציתי להודות.
אוליה חזרה מהמטבח עם בקבוק יין חדש ואיזו הבעה מיוחדת על פניה – כאילו ידעה מה היא עושה, כאילו כל זה היה הופעה שאשתי ואני רק צופים בה. רק אני צופה עם תגובה שקשה יותר ויותר להסתיר.
“למה אתה כל כך שקט, סרז’ ה?”היא שאלה, יושבת קרוב יותר מבעבר, כמעט קרוב, כך שברכה נגעה בשלי מתחת לשולחן. “אתה בדרך כלל מצחיק.”
האישה צחקה, לא הבחינה בטון או במבט. “הוא הלך לעצמו היום, פילוסופי, כנראה. אוליה, אל תשפוך אותו-הוא בהחלט ישגע אותך, ” אמרה בבדיחות ויצאה למרפסת לעשן. היא תמיד ככה-כוס אחת או שתיים וסיגריה בשתיקה, כביכול למדיטציה.
נשארנו לבד. אולה לא הסירה את הברך. יכולתי להריח את זה – קצת מתוק, עם פלפל ומשהו חריף. דירות דיסקרטיות קרובות מדי. מכוון מדי.
“נו, באמת? אתה מתבייש בי?”היא שאלה, קצת רכנה את ראשה, ושערה נפל על כתפה. היא העבירה את אצבעה על גבעול הכוס והביטה בי מתחת לריסים. העמדתי פנים שאני מגחך.
“נו באמת, אול,” נשפתי, מנסה להסתכל הצידה. אבל בפנים כבר היה עטוף-משהו דביק וחם הלך מתחת לעור. אגרוף אדרנלין. האם היא באמת מפלרטטת איתי מול אשתי?
“ככה אתה מסתכל עלי היום… הייתי מודאגת,” היא אמרה בלחש והתכופפה קצת יותר קרוב. “תמיד היית כל כך… היום לא.”
ולפני שהספקתי לומר מילה, היא העבירה את כף רגלה על שלי-לאט, בטוח, גבוה מכפי שהיה שווה. כמעט הפלתי את הכוס.

ואז דירות דיסקרטיות רשרשו-האישה חזרה

נפרדנו במהירות כאילו לא היה כלום. רק שהלב רעם אי שם בגרון וידעתי שהמשחק התחיל.
ואני נגררתי לתוכו.
הערב זרם לאט כמו יין סמיך על דפנות הכוס. המוזיקה נעשתה שקטה יותר, אשתו נרגעה, נכנסה לשיחה עם חברה ותיקה, שנכנסה לחצי שעה. ואני-הייתי כבר באיזה לימבו מוזר: חצי ממני-עדיין ליד אשתי, השני-ישבתי נפשית בין רגליו של אולי.
לא זיהיתי את עצמי. אבל אוליה הובילה את המשחק בעדינות. היא לא הסתערה-לא, היא חיכתה. נגעתי בטעות, זרקתי מבטים קצרים, הלכתי לשירותים לכמה שניות ויצאתי קצת יותר מאוחר מהנדרש-עם עור לח, נצנוץ בעיניים, כאילו זה עתה…
כשהאישה הלכה לחדר השינה להחליף בגדים, אוליה התקדמה כאילו במקרה, ושפתיה כמעט נגעו באוזני:

אתה רוצה לבוא אחריי. רק שקט.
ונעלמה. פשוט קמה, הלכה והסתתרה במסדרון. בלי להסתכל אחורה.
נשארתי יושב כמו חפר. הלב פועם-לא מפחד, אלא מ … התרגשות חיה. זה היה כאילו פתח פתח כלשהו, מעבר סודי לחיים אחרים-ואני כבר על סף הדלת.
קמתי.
היה חשוך במסדרון. האור הקלוש מחדר האמבטיה הוא דלת פתוחה. אולה עמדה בגבה לעברי, נשענה על הכיור. השמלה כבר נעצרה מעט, וחשפה את הירכיים. היא הביטה במראה, ראתה אותי וחייכה קצת:
חשבתי שלא תעז.
סגרתי מאחורי דירות דיסקרטיות. תפס את המנעול.
היא הסתובבה והתקרבה אלי. בלי מילים. עין בעין.
הרגשתי את חום גופה מבעד לבגדיה. הרגשתי את הריח-נרגש, חם, עם תערובת קלה של יין. היא העבירה את אצבעותיה על החזה שלי, ואז למטה. לאט, עם אתגר. חייכה ולחשה:

תראה לי איך אתה יכול לעשות את זה. רציתי לדעת הרבה זמן.…
וישבתי על קצה מכונת הכביסה, רגליים פתוחות.
שמלה למעלה. תחתונים בצד. וכל מה שביניהם-לח, חי, קורא.
כרעתי על הברכיים. בלי מילים. ללא היסוס. כי בשלב זה הדברים נעשו פשוטים: היה רק הטעם שלה, הנשימה שלה, האצבעות הקפוצות שלה בשיער שלי. נשכתי בה, ליקקתי אותה עמוק, בשקיקה, עם כל תנועה הרגשתי שהיא רועדת, איך היא מאבדת שליטה.
היא לחצה את ברכיה, ואז נפתחה לי רחבה יותר, ואז לחצה על עצמה. לחשתי משהו מלוכלך, בקושי שמעתי, התכופפה, נחנקה. ואני אכלתי אותו כמו רעב, כאילו זה כל מה שרציתי בשנים האחרונות.
וכשהיא גמרה-בקול רם, עם גניחות חנוקות, עם גוף מתעוות וידיים רועדות — עדיין הייתי שם, בין הרגליים, עם הטעם שלה בפה והמחשבה המטורפת בראשה:
“רק התחלתי. וזה כבר שונה.”
אולה זחלה לאט לאט למטה, רפויה, כמעט חסרת אונים. נשימתה עדיין הייתה קרועה, חזה עלה וירד, לחייה בוערות. היא העבירה את ידה בשיערי, ואז על הלחי-אצבעותיה רעדו.
“כמעט הרגת אותי, כלבה,” לחשה בחצי זווית ודחפה אותי מעט בברך. – זה אתה, מסתבר, יכול…
שתקתי. הכל בפנים זמזום כמו אחרי הפיצוץ. הלב היכה בחזה כל כך חזק שזה נראה-נשמע מהמטבח. מחדר השינה. מכל חדר. הסתכלתי על הדלת נעולה. אבל האם זה יספיק?
שנינו קפאנו כששמענו צעדים בדירה. קל, יחף-אישה. אשתי. רק הולך במסדרון. אולי לשירותים. או לבדוק מדוע נעדרתי כל כך הרבה זמן. או פשוט למצוא אותה-לבדוק.
גם אולה שמעה. העיניים התרחבו, הנשימה נעלמה. היא החליקה במהירות מהמכונית, סידרה את עצמה מעט, משכה את שמלתה, דחפה אותי אל הקיר בלי מילים ולחשה:

אל תנשום.
עמדתי בפינת חדר האמבטיה, לב רעם באוזני. האורות כבויים. חשוך. רק שנינו. הרגשתי את החום עדיין מגיע מגופה. איך הריח של ההתרגשות שלה מעורבב עם הפה שלי. עדיין היה טעם, עדיין על האצבעות.
מאחורי הדלת-שתיקה.
ואז … ידית הדלת קצת התעוותה.
בם. בפנים הכל התכווץ.
סרז’, אתה כאן? קולו של אשתו נשמע. הכל בסדר?
אוליה הביטה בי בחיוך-כועסת, מסוכנת, נרגשת.

כן, עכשיו… זה קצת… זה נהיה רע, ” סחטתי, משתעל ומזייף כאילו אני לא מרגיש טוב.
מה אתה עושה? היין פגע? – אשתי עמדה, ואז: – בסדר, צא, שמתי מים. נשאר קצת לנקות ולישון.

רק רגע.
הצעדים נמחקו.
בפנים יש שקט מוחלט.
אולה הגיעה שוב. העברתי אצבע על שפתיי. לאט. מלוכלך.

אתה טוב. ויש לך טעם-בכנות, לא בכדי האישה נאחזת בך. רק חבל שאתה שייך לי עכשיו.
היא נישקה אותי-בנשיקה ארוכה ועמוקה, עם טעם גופה שלה על לשוני.
ויצאתי מהשירותים כאילו שום דבר לא קרה.
ואני נשארתי עומד. עם החום בין הרגליים, האשמה הדביקה על הכתפיים והרצון הפרוע והבלתי מוסבר לעשות זאת שוב.
למרות שידעתי שדירות דיסקרטיות הלכו רחוק מדי.
יצאתי מהשירותים אחרי כמה דקות. שטפתי את הפנים במים קרים כדי להתאושש איכשהו, הסתכלתי במראה-ולא זיהיתי את עצמי. נראה אותו דבר-זיפים, עיניים כהות, מבט עייף. אבל בפנים משהו כבר נסדק. עשיתי משהו שלעולם לא הייתי חושב על עצמי. והדבר המוזר ביותר הוא שלא היה חרטה. רק התרגשות חריפה, פרועה ואשמה קרה ומגעילה אי שם עמוק בפנים.
במטבח הכל נראה כאילו שום דבר לא קרה. אוליה חתכה בשלווה לימון לתה. האישה כבר שכבה על הספה, מכוסה בשמיכה, הטלפון ביד. הכל-כרגיל. רק אני כבר לא “רגיל”.
אולה העיפה מבט מעבר לכתפה. מהיר, שובב. שפתיה רעדו מעט, כאילו ידעה – הכל בשליטה. שאני מכור עכשיו. והיא מחזיקה את הקו.
מזגתי לעצמי מים, לגמתי. הידיים עדיין רעדו.
הכל בסדר? – שאלה אשתי, בלי להרים את הטלפון.

כן. התחמם מעט. כל הנורמות.
התיישב לידה. הצמיד אותו. רגיל. כמו שעשיתי מאות פעמים.
ובפנים … בפנים עדיין טעמתי את אולי. אי אפשר היה לשטוף אותו. הוא נטמע היטב בזיכרון. הרגשתי את עצמי שוב תקיף-רק ממבטו, מהזיכרון, איך היא גנחה, איך היא קרסה, איך היא אוחזת בראשי בירכיים, דורשת, ” עדיין, אל תפסיק…”
לעזאזל. זה היה מטורף.
מאוחר יותר, כשהאורחים עזבו, כשאשתי ואני הלכנו לישון, שכבתי בעיניים פקוחות ובהיתי בתקרה. היא התכרבלה אלי-חם, יקר, רגיל. והייתי נפשית איפשהו בחדר האמבטיה, על הברכיים, בין הרגליים של מישהו אחר, עם פנים רטובות מהפריקה הנשית ומהרגשות שלי.
בגדתי בה. פעם ראשונה. לא רק נפשית-באמת.